מיומנו של צלם פאפארצי 

ברגע זה, באמצעות כותרת אחת, רשמתי לעצמי את ההישג החשוב ביותר במאמר זה: רייטינג.
ברגע זה הצלחתי למשוך אותך מתוך אלפי אופציות אחרות שהיו לך, ולהביא אותך אלי.
עכשיו זה תלוי ביכולת שלי להמשיך ולהחזיק אותך אצלי בשבי.
עכשיו אצטרך להיות לוליין, קוסם, וירטואוז, ובלבד שהרייטינג שיצרתי במצג שווא לא יתפוגג.

האמנם? האמנם מותר לי ליצור מצג שווא בכדי לזכות ברייטינג?

כל משרד פרסום שאתיקה ויושרה מהווים אצלו ערך בעבודה, התלבט בשאלה זו עשרות פעמים במהלך עבודתו.
הדילמה הזאת, המודרכת על ידי סכומי עתק הנגזרים מרייטינג גבוה, אינה רק נחלתם של משרדי פרסום.

גם המפרסמים חייבים להיות מודעים לכך שהבומרנג הזה של יצירת רייטינג על ידי מצג שווא סופו לפגוע בהם, כדרכו של בומרנג.
בעוד שרוב המשרדים (משרדי פרסום) נשמרים ובעיקר שומרים על לקוחותיהם מנפילה למקסם הזה של רייטינג ללא כיסוי הולם,
הרי שהערוצים המסחריים של הטלוויזיה, ממציאי עגל הזהב ששמו רייטינג, מובילים את זילותו של הענף עליו הם יושבים,
ואשר בציניות לא מבוטלת נקרא..."אמת בפרסום".

אני מזמין אותך לבחון בהזדמנות הראשונה את הקשר שבין הקדימונים (תשדירי פרומו) לבין הנושא עצמו.
כמי שבדק את הנושא בשנה האחרונה, אני מעיד שהתוצאה מצמררת:
כל קשר בין הקדימונים לבין המתרחש בתכנית עצמה מקרי בהחלט, ובמקרה שלנו אין גם מקריות, דהיינו, אפילו באופן מקרי אין קשר
בין הקדימונים לבין מה שיתרחש אחרי שהצליחו להונות אותך ולהושיב אותך מול המרקע.

כאשר נכנסתי לענף והקמתי לפני כעשרים שנה משרד פרסום, היה ברור לי שהאתיקה המקצועית חייבת להדריך את כולנו בענף.
וכך, כמו כל השחיקה החברתית, נשחק לנגד עינינו גם הערך הזה.

בשם קדושת הרייטינג מותר לעשות הכול, אפילו לכתוב יומן של צלם פפראצי
שלא היה ולא נברא...